רוח סתיו

אני בטוב.
אפשר לדעת לפי פרקי ההפסקה ההולכים ומתארכים בין פוסט לפוסט.
הדחף לכתוב, העיבוד האינטנסיבי, הולך ופוחת, מפנה מקום לחיים חדשים שמתחילים. טוב לי.
חודשיים וחצי מתחילת המסע, אני פוגשת את עצמי.
מגלה כוחות, עניין מחודש, תשוקה לחיים, שכבו בי כבר מזמן ומתעוררים עכשיו, מפתיעים אותי.
לא הבנתי כמה דעכתי. לא ידעתי כמה אדישות פיתחתי, איך הכל נחווה בעוצמה נמוכה.
אני בטוב.
אחרי שנה שלא ראיתי בה מוצא. שהמערבולת הלכה והסתבכה, מושכת אותי פנימה, נמוך יותר, כואב יותר,
מבלבל יותר. אני בחוץ.
החיוך שלו כבר לא נוגע. אני לא חוששת לחייך חזרה. כבר מרגישה בטוחה שלא אתבלבל שוב, שלא אטעה ואחשוב שיש אולי מה או למה או איך.
אני משקיפה על החורבות שעוד צריך לשקם. יש עבודה.
חלקות שלמות שנדרסו, פחד שחלחל, חוסר אונים שפעפע.
אני לוחשת לאדמה שאאסוף אותה לאט, אסביר לה מה אני עושה בכל צעד. אפנה עשבים שוטים, אהפוך בה בעדינות, אלמד אותה מחדש. זה ייקח זמן, אבל אני כבר יודעת שאני בדרך לשם. אני כבר מרגישה את האויר רענן. אני כבר נושמת עמוק.