הלילה בכיתי בפעם הראשונה על המכות, הדחיפות, הבעיטות.
אומרים תמיד, וגם אני אומרת, שהאלימות הפיסית היא דווקא זו שהכי פחות קשה.
שזו האלימות הרגשית והמילולית שגורמות לך לצרוח די,
שגורמות לך לבכות בלי הפסקה, שגורמות לך לחשוב על מוות. שלך או שלו, לא משנה, העיקר שזה יהיה סופי,
העיקר שיגמר כבר. לגמרי.
אבל לא מזמן מישהי סיפרה על הכלבה שלה, שפעם כלב גדול תקף אותה,
ואיך שפעם אחת אחרי שהחלימה מאיזה ניתוח ברגל וראתה מרחוק - ממש מרחוק - כלב גדול,
היא חזרה פתאום לצלוע.
"הגוף זוכר" היא סיכמה.
ואני ידעתי שזה נכון, שהגוף שלי זוכר.
שהגוף שלי זכר גם כשהוא בא לחבק,
שהגוף שלי סירב להאמין לו גם כשהלב והראש השתכנעו שהוא אוהב.
שהגוף שלי זוכר עוד מהפעם הראשונה, בסך הכל דחיפה, לא ארוכה אפילו, לפני כמעט חמש שנים,
שמאז הוא מעולם לא שכח.
הגוף זוכר אבל אני לא. אני בקושי זוכרת.
אני זוכרת שהיה, אני זוכרת כמה פעמים זה קרה,
אבל אני לא זוכרת איך זה הרגיש. אני לא זוכרת איך דפק לי הלב, כמה מזועזעת הרגשתי,
כמה פחדתי.
כשאני רואה פרסומת נגד אלימות שיש בה תמונה של אישה עם סימנים כחולים אני חושבת לעצמי "אצלי זה לא היה ככה",
למרות שבעצם - אפילו לשם הגעתי.
אני זוכרת שלוש דחיפות, שתי הצמדות לרצפה, בעיטות שנמשכו רבע שעה שהרגישה כמו נצח, יריקה אחת לרצפה מולי, יריקה אחת ישר בעיניים.
אני יושבת עם עצמי ומעלה אותם בדמיוני.
הר. הוא דוחף. הוא בוכה והולך משם.
אילת. הוא לוקח את הפלאפון. הוא דוחף והודף אותי מול כל האנשים באכסניה.
אוטו. אני בדרך למסיבת הפתעה לאמא. שוב לקח את הפלאפון. הוא דוחף לי את הראש מחוץ לחלון. הוא נוהג. אני פוחדת מתאונה.
בית. הגדולה בת שנה בידיים שלו בוכה. אני מנסה לקחת אותה. רצפה. הראש שלי מונח על הצד.
בית. הגדולה בת שלוש. הפלאפון שלו בתיק שלי. ספה. מרפק נעוץ לי בצוואר עד שאני מרפה. היא בוכה.
החדר שלנו. הילדים ישנים. בעיטות. חדר אחר בבית (איך הגענו לשם?) עוד בעיטות. אני על הרצפה.
בית. הילדים לידנו. הוא יורק על הרצפה.
בית. הילדים בשולחן. הוא יורק לי בפנים. ריח חזק מעורר בי בחילה.
היו לפחות עוד פעמיים שקרה בהם משהו, אני יודעת כי אני זוכרת שלוש פעמים שאמרתי לעצמי "טוב הילדה עדיין קטנה, אבל אסור שזה ימשיך לקרות מולה כשהיא תגדל, חייבים שזה יפסיק עכשיו" - ברשימה שלי יש רק פעם אחת מגיל שנה של הילדה. אני לא זוכרת מה קרה בפעמיים האחרות, רק יודעת שזה לא היה חמור מדי, אחרת הייתי זוכרת.
אני רוצה לזכור.
אני רוצה לזכור שזה היה נורא.
אני רוצה לזכור שזה לא שולי.
אני רוצה לשחרר את הגוף שלי מהזיכרונות הנוראיים האלו.
לקחת עליהם אחריות במקומו. לומר לו שמהיום אני אגן עליו ולא אפקיר אותו.
רוצה שהוא כבר ירגיש שמותר לו לשכוח.
אומרים תמיד, וגם אני אומרת, שהאלימות הפיסית היא דווקא זו שהכי פחות קשה.
שזו האלימות הרגשית והמילולית שגורמות לך לצרוח די,
שגורמות לך לבכות בלי הפסקה, שגורמות לך לחשוב על מוות. שלך או שלו, לא משנה, העיקר שזה יהיה סופי,
העיקר שיגמר כבר. לגמרי.
אבל לא מזמן מישהי סיפרה על הכלבה שלה, שפעם כלב גדול תקף אותה,
ואיך שפעם אחת אחרי שהחלימה מאיזה ניתוח ברגל וראתה מרחוק - ממש מרחוק - כלב גדול,
היא חזרה פתאום לצלוע.
"הגוף זוכר" היא סיכמה.
ואני ידעתי שזה נכון, שהגוף שלי זוכר.
שהגוף שלי זכר גם כשהוא בא לחבק,
שהגוף שלי סירב להאמין לו גם כשהלב והראש השתכנעו שהוא אוהב.
שהגוף שלי זוכר עוד מהפעם הראשונה, בסך הכל דחיפה, לא ארוכה אפילו, לפני כמעט חמש שנים,
שמאז הוא מעולם לא שכח.
הגוף זוכר אבל אני לא. אני בקושי זוכרת.
אני זוכרת שהיה, אני זוכרת כמה פעמים זה קרה,
אבל אני לא זוכרת איך זה הרגיש. אני לא זוכרת איך דפק לי הלב, כמה מזועזעת הרגשתי,
כמה פחדתי.
כשאני רואה פרסומת נגד אלימות שיש בה תמונה של אישה עם סימנים כחולים אני חושבת לעצמי "אצלי זה לא היה ככה",
למרות שבעצם - אפילו לשם הגעתי.
אני זוכרת שלוש דחיפות, שתי הצמדות לרצפה, בעיטות שנמשכו רבע שעה שהרגישה כמו נצח, יריקה אחת לרצפה מולי, יריקה אחת ישר בעיניים.
אני יושבת עם עצמי ומעלה אותם בדמיוני.
הר. הוא דוחף. הוא בוכה והולך משם.
אילת. הוא לוקח את הפלאפון. הוא דוחף והודף אותי מול כל האנשים באכסניה.
אוטו. אני בדרך למסיבת הפתעה לאמא. שוב לקח את הפלאפון. הוא דוחף לי את הראש מחוץ לחלון. הוא נוהג. אני פוחדת מתאונה.
בית. הגדולה בת שנה בידיים שלו בוכה. אני מנסה לקחת אותה. רצפה. הראש שלי מונח על הצד.
בית. הגדולה בת שלוש. הפלאפון שלו בתיק שלי. ספה. מרפק נעוץ לי בצוואר עד שאני מרפה. היא בוכה.
החדר שלנו. הילדים ישנים. בעיטות. חדר אחר בבית (איך הגענו לשם?) עוד בעיטות. אני על הרצפה.
בית. הילדים לידנו. הוא יורק על הרצפה.
בית. הילדים בשולחן. הוא יורק לי בפנים. ריח חזק מעורר בי בחילה.
היו לפחות עוד פעמיים שקרה בהם משהו, אני יודעת כי אני זוכרת שלוש פעמים שאמרתי לעצמי "טוב הילדה עדיין קטנה, אבל אסור שזה ימשיך לקרות מולה כשהיא תגדל, חייבים שזה יפסיק עכשיו" - ברשימה שלי יש רק פעם אחת מגיל שנה של הילדה. אני לא זוכרת מה קרה בפעמיים האחרות, רק יודעת שזה לא היה חמור מדי, אחרת הייתי זוכרת.
אני רוצה לזכור.
אני רוצה לזכור שזה היה נורא.
אני רוצה לזכור שזה לא שולי.
אני רוצה לשחרר את הגוף שלי מהזיכרונות הנוראיים האלו.
לקחת עליהם אחריות במקומו. לומר לו שמהיום אני אגן עליו ולא אפקיר אותו.
רוצה שהוא כבר ירגיש שמותר לו לשכוח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה