יום ראשון, 29 בספטמבר 2013

המענה הסיני

מתוך הספר "למה הוא עושה את זה" של לנדי בנקפורט (הוצאת פועלים), שמטפל כבר יותר מ-15 שנה בגברים מתעללים.

סגנונו של המענה סיני מוכיח שכעס אינו גורם להתעללות. הוא מסוגל לתקוף תקיפה נפשית בלי להרים אפילו את קולו על בת הזוג. הוא נוטה לשמור על שלווה בויכוחים, ומשתמש בשיוויון הנפש שלו כדי לדחוף אותה מעבר לקצה. לעתים קרובות הוא מחייך בעליונות או בבוז, פני מביעות שאננות וביטחון. הוא משתמש בטקטיקות מגוונות של שיח אגרסיבי מתון, כגון סרקזם, לעג - כולל לצחוק עליה בגלוי - חיקוי קולה והערות מרושעות. הוא נוטה לסלף את דבריה עד שהם מאבדים מכוונתם המקורית. כמו בעינוי סיני, הוא מתעלל בבת זוגו על ידי זרם איטי אך קבוע של תקיפות רגשיות בעוצמה נמוכה, ולפעמים גם דחיפות מקריות או פעולות אלימות "שוליות" אחרות שאינן גורמות בדרך כלל לפציעות גופניות, אך עלולות להותיר נזק נפשי רב. הוא חסר רחמים בלעגו השקט ובאכזריות שלו.
השיטות החמקמקות האלו עלולות להרתיח לגרום לאישה להרגיש טיפשה ונחותה, או שילוב של השניים. בעת ויכוח היא עשויה לצרוח בייאוש, לעזוב את החדר בבכי או לשקוע בשתיקה. המענה הסיני יאמר אז: "את רואה, את המתעללת, לא אני. את זו שצורחת ומסרבת לדבר על הדברים בהיגיון. אני אפילו לא הרמתי את קולי. זה בלתי אפשרי לשוחח איתך".
לחיים עם גבר מתעלל מסוג "המענה הסיני" עלולות להיות תוצאות נפשיות קשות. לעיתים קשה לזהות את השיטות שלו, וכך הן מחלחלות לעומק. יש נשים שקשה להן שלא להאשים את עצמן על תגובותיהן למעשים של בן זוגן אם אינן יודעות איך להגדיר את המעשים האלו. כשמישהו סוטר לך, את יודעת שקיבלת סטירה. אולם כשאישה חשה מותקפת רגשית אחרי ויכוח עם "מענה סיני" ואין לה מושג מדוע, היא עשויה להפנות את התסכול פנימה. איך אפשר לבקש עזרה מחברה, לדוגמא, כשאינך מסוגלת לתאר את המתרחש?
"המענה הסיני" בדרך כלל מאמין באמת ובתמים שהתנהגותו אינה חריגה כלל. כשהאישה מעלה את נושא ההתעללות, מה שקורה בדרך כלל במוקדם או במאוחר, הוא מביט בה כאילו איבדה את שפיותה ואומר: "על מה לעזאזל את מדברת? אף פעם לא עשיתי לך כלום".
"המענה הסיני" מכוון נקמה כמו גברים מתעללים אחרים, אך יתכן שהוא מסתיר זאת טוב יותר. אם הוא מתעלל גופנית, האלימות שלו עשויה להתבטא בסטירות קרות "לטובתך" או "כדי שתתעוררי", ולאו דווקא בהתפרצויות זעם. המהלכים שלו נראים מחושבים מאוד, ורק לעיתים רחוקות הוא יעשה מהלך שגוי שעלול להטות אנשים נגדו או לסבך אותו עם החוק.
גבר מתעלל מסוג כזה בדרך כלל אינו מחזיק מעמד זמן רב בתכנית למתעללים, אלא אם הוא נמצא שם מתוקף צו בית משפט. הוא רגיל כל כך שהשיטות שלו נוחלות הצלחה מוחלטת, עד שאינו מסוגל לסבול סביבה שהיועצים בה מזהים את התמרונים שלו, קוראים להם בשמם ואינם מניחים לו להתחמק. עד מהרבה הוא מחליט שהמנחים מטורפים בדיוק כמו אשתו, ולא עובר זמן רב עד שהוא עוזב את הקבוצה.
 אין לי מה להוסיף.

יום חמישי, 26 בספטמבר 2013

הגוף זוכר

הלילה בכיתי בפעם הראשונה על המכות, הדחיפות, הבעיטות.
אומרים תמיד, וגם אני אומרת, שהאלימות הפיסית היא דווקא זו שהכי פחות קשה.
שזו האלימות הרגשית והמילולית שגורמות לך לצרוח די,
שגורמות לך לבכות בלי הפסקה, שגורמות לך לחשוב על מוות. שלך או שלו, לא משנה, העיקר שזה יהיה סופי,
העיקר שיגמר כבר. לגמרי.
אבל לא מזמן מישהי סיפרה על הכלבה שלה, שפעם כלב גדול תקף אותה,
ואיך שפעם אחת אחרי שהחלימה מאיזה ניתוח ברגל וראתה מרחוק - ממש מרחוק - כלב גדול,
היא חזרה פתאום לצלוע.
"הגוף זוכר" היא סיכמה.
ואני ידעתי שזה נכון, שהגוף שלי זוכר.
שהגוף שלי זכר גם כשהוא בא לחבק,
שהגוף שלי סירב להאמין לו גם כשהלב והראש השתכנעו שהוא אוהב.
שהגוף שלי זוכר עוד מהפעם הראשונה, בסך הכל דחיפה, לא ארוכה אפילו, לפני כמעט חמש שנים,
שמאז הוא מעולם לא שכח.
הגוף זוכר אבל אני לא. אני בקושי זוכרת.
אני זוכרת שהיה, אני זוכרת כמה פעמים זה קרה,
אבל אני לא זוכרת איך זה הרגיש. אני לא זוכרת איך דפק לי הלב, כמה מזועזעת הרגשתי,
כמה פחדתי.
כשאני רואה פרסומת נגד אלימות שיש בה תמונה של אישה עם סימנים כחולים אני חושבת לעצמי "אצלי זה לא היה ככה",
למרות שבעצם - אפילו לשם הגעתי.
אני זוכרת שלוש דחיפות, שתי הצמדות לרצפה, בעיטות שנמשכו רבע שעה שהרגישה כמו נצח, יריקה אחת לרצפה מולי, יריקה אחת ישר בעיניים.
אני יושבת עם עצמי ומעלה אותם בדמיוני.
הר. הוא דוחף. הוא בוכה והולך משם.
אילת. הוא לוקח את הפלאפון. הוא דוחף והודף אותי מול כל האנשים באכסניה.
אוטו. אני בדרך למסיבת הפתעה לאמא. שוב לקח את הפלאפון. הוא דוחף לי את הראש מחוץ לחלון. הוא נוהג. אני פוחדת מתאונה.
בית. הגדולה בת שנה בידיים שלו בוכה. אני מנסה לקחת אותה. רצפה. הראש שלי מונח על הצד.
בית. הגדולה בת שלוש. הפלאפון שלו בתיק שלי. ספה. מרפק נעוץ לי בצוואר עד שאני מרפה. היא בוכה.
החדר שלנו. הילדים ישנים. בעיטות. חדר אחר בבית (איך הגענו לשם?) עוד בעיטות. אני על הרצפה.
בית. הילדים לידנו. הוא יורק על הרצפה.
בית. הילדים בשולחן. הוא יורק לי בפנים. ריח חזק מעורר בי בחילה.
היו לפחות עוד פעמיים שקרה בהם משהו, אני יודעת כי אני זוכרת שלוש פעמים שאמרתי לעצמי "טוב הילדה עדיין קטנה, אבל אסור שזה ימשיך לקרות מולה כשהיא תגדל, חייבים שזה יפסיק עכשיו" - ברשימה שלי יש רק פעם אחת מגיל שנה של הילדה. אני לא זוכרת מה קרה בפעמיים האחרות,  רק יודעת שזה לא היה חמור מדי, אחרת הייתי זוכרת.

אני רוצה לזכור.
אני רוצה לזכור שזה היה נורא.
אני רוצה לזכור שזה לא שולי.
אני רוצה לשחרר את הגוף שלי מהזיכרונות הנוראיים האלו.
לקחת עליהם אחריות במקומו. לומר לו שמהיום אני אגן עליו ולא אפקיר אותו.
רוצה שהוא כבר ירגיש שמותר לו לשכוח.






יום חמישי, 12 בספטמבר 2013

אל תכאיב לה

זו התעללות, מה שהוא עושה לה.
אמא שלי סיפרה לי עכשיו יותר פרטים על המפגש שלו עם הילדים אתמול.
ממש פחדתי מזה שאני לא נמצאת כדי להגן עליה, וכנראה שבצדק.
קיוויתי, שאם אני לא שם אולי יהיה פחות חיכוך, ואז זה יוכל פשוט לעבור.
אבל לא.
כשהוא הגיע בשש ואמא שלי לא הייתה,
הוא התקשר אליה מול הילדה. אנחנו פה ואת לא כאן הוא אמר לה.
כשאמא שלי הגיעה בריצה המתוקה שלי שאלה מיד,
סבתא למה לא היית כאן לחכות לי? 
אני מתמלאת בכעס כשאני שומעת את זה.
איך הוא מנסה לשבור את אמונה בכל מי שיקר לה.
בחיי שאני לא אתפלא אם הוא הגיע מוקדם במיוחד כדי שהיא לא תהיה כאן, כדי שהוא יוכל לטפטף את הארס
"אני לא יודע למה סבתא לא פה, היא הייתה אמורה לחכות לך."
והיא מיד תדאג, למה סבתא לא הגיעה אלי? היא תשאל אותו.
אני לא יודע מתוקה. אני לא יודע למה סבתא לא הגיעה מתי שקבענו.
יודע בדיוק שמשפטים כאלו חודרים לה חזק חזק ללב ולא מרפים.
ואז הוא נכנס, לקח דברים כשאני לא בבית,
אז למקרה שיש לך ספק - לא, זה לא נקרא בהסכמה אם אני לא רואה מה אתה לוקח.
ואז, חמש דקות לפני שהתכוון לצאת,
התיישב עם הילדה והתחיל להלהיב אותה. שיחק איתה במשחקים שהיא אוהבת וזוכרת,
וככה, בדיוק כשהיא נכנסה למשחק והתחילה להתרגש ולשמוח,
הוא קם פתאום.
טוב, אני חייב ללכת עכשיו.
אבל אבא תשחק איתי עוד!
אני יודע מתוקה אני יודע שאת רוצה את אבא גם אני רוצה לשחק איתך אבל אני לא יכול להישאר פה. 
נחשו מה התגובה של ילדה בת שלוש למצב כזה?
לא מפתיע נכון, היא התחילה לבכות.
אוי אוי, הוא הניד בראשו בדאגה. ממש נוטף חמלה.
"אנחנו חייבים לדבר על זה בגישור" הוא זרק לאמא שלי. "זה לא מספיק לה, הזמנים האלו. היא צריכה אותי."
מכוער. כמה כעס אני מתמלאת כל פעם שאני מגלה כמה שאין לו בעיה לפגוע בה.
כמו אז, כשהוא לקח אותה איתו כדי לשאול שוטר מה אם אני מגישה נגדו תלונה "אחרי שאני שורטת את עצמי".
כמו אז, שהוא אמר לסבתא שהיא כל כך אוהבת מול הפרצוף שלה שהיא תלך לגיהינום.
כמו אז, שהוא אמר ליפה שלי שהחברה שלי הרסה לנו את הבית, ושבגללה אבא לא יכול להיות איתה.
מתוך שלוש פעמים בשבוע שנקבעו בהסדרי הראיה, לא היה שבוע אחד שבו הוא טרח להגיע ליותר מפגישה אחת.
את ה"זמן שלו" הוא אף פעם לא טרח לנצל עד הסוף,
בדיוק כמו אתמול - שבו הוא יכול היה להמשיך לבלות ולשחק איתה עוד שעה שלמה,
אבל בחר להחזיר אותה ולהתחיל להתעסק בכל מה שהוא יכול להוציא מהבית כשאני לא כאן.
והיא כבר הייתה שקועה בעניינים אחרים, שיחקה ודיברה עם סבתא שלה,
והוא יכול היה פשוט לומר שלום.
אבל לא, זה היה עושה לה את זה קל מדי.
הוא חייב היה להתחיל איתה במשחק בדיוק לפני שהוא יוצא,
הוא היה חייב לתת לה תחושה של משהו שנקטע באמצע,
הוא היה חייב לגרום לה לבכות.
פשוט מכוער.
אחרי כל מפגש איתו, היא חוזרת לי מעורערת לגמרי. כל כך הרבה איסוף והכלה אני צריכה להשקיע כדי להחזיר אותה לאיזושהי יציבות. לשמחת חיים שיש לה כשהוא לא כאן.
כל הכעס שלא התעורר בי כשהוא היה מתעלל בי רגשית,
כשהוא היה מתמרן בעדינות את המציאות כדי להביא אותי לסטרס ומצוקה,
כשהוא היה מעניק שפע של חום ואהבה בדיוק עד שתתחילי לסמוך עליו שוב, להיקשר, רק כדי מיד לקחת אותם. להשאיר אותך בוכה.
בדיוק מה שהוא עושה לה עכשיו.
וזה כואב יותר מהמכות. הרבה יותר.

תניח לה.
היא הילדה שלך.
אל תכאיב לה.

יום רביעי, 11 בספטמבר 2013

כוח הזמן

אוי.
חשבתי שבשלב הזה כבר יפחתו האגרסיות. שהוא יתעייף מזה. ייקח הפסקה. משהו.
הסדרי ראיה.
איזה כלי נפלא כדי להישאר בשליטה על החיים שלי.
בהתחלה הוא הודיע שהוא יוכל להוציא את הילדים מהמסגרות רק יום בשבוע.
בסדר.
בפגישה שלאחר מכן הודיע שגם ביום הלימודים שלי הוא לא יוכל להוציא אותם, ויבוא לראות אותם רק לשעתיים.
למזלי, לא בניתי עליו אפילו לרגע,
והתארגנתי מראש בדיוק לזה. בסדר.
אבל, הדגשתי. אני מבקשת שביום הלימודים לא יחזיר אותם לפני השעה שבע.
אני בלימודים עד שמונה, ורק בשבע יהיה מי שיוכל לקבל אותם חזרה בבית.
זה הדבר היחיד שאני מבקשת.

הבוקר התחיל בהודעה שהוא מתכוון להוציא את הילדים מהמסגרות בעצמו היום כי הוא חולה,
וש"יהיה איתם קצת בבית ואז יצא איתם"
הופ, לבדוק מהר מהר עם אמא שהיא יכולה להיות בבית כשהוא מגיע,
כי אין מצב שהוא נשאר לבד עם הדברים שלי, אני עם התמימות סיימתי.
אז הוא בא, יוצא בלי לומר מילה, ואפשר לשוב לחיים הרגילים עד שעה שבע, המפגש הבא.
רק שפתאום בשעה שש ועשרה אמא מקבלת טלפון.
"איפה את??" הוא מתרעם "למה את לא בבית??"
סיכמנו בשבע, היא מזכירה. "אני לא סיכמתי איתך שום דבר!"
לא איתי סיכמת, אבל זה מה שסוכם. "לא סוכם כלום"
"בואי נפסיק עם המשחקים" הוא אומר לה.
והנה, אמא שלי מוצאת את עצמה זונחת באמצע חבר שהגיע במיוחד ממרחק לפגוש אותה,
כדי להתייצב,
כי הוא יכול.


בערב אני עוד מקבלת הודעה,
אני רוצה שהגדולה תישן אצלי מחר.
לא.
טוב, חבל, היא מאוד רצתה. אבל את הסחיטות הרגשיות האלו אני כבר מכירה טוב מדי.
אני לא משנה מההסכם בלי גישור, אני עונה בקור רוח. אולי בכל זאת למדתי כבר משהו
אם תשני את דעתך תאמרי לי.

קשה מאוד להסביר,
את אותו הסיפור כמעט אפשר היה לספר בין זוג נורמלי לחלוטין שמתגרש.
אבל כאן זו השליטה.
האפשרות להמשיך לשלוט בחיים שלי. בזמן שלי. בזמן של אמא שלי.
לגרום לי לשנות תכניות,
למנוע ממני לקבוע דברים, כי הרי הוא תמיד יכול להפתיע.
להחזיק את הזמן שלנו קרוב קרוב אצלו בכיס,
כשהוא מנצל את העובדה שאני בחיים אבל בחיים לא אפגע בילדים שלי, בשום צורה.
אז מה אני יכולה לעשות מול זה? אני שואלת את עצמי.
לדבוק בהסכם. לא לזוז ממנו מילימטר.
כי גמישות זה באמת דבר חשוב ויפה,
אבל זה כשבמשא ומתן אין איום, אין פחד, אין ניצול.
עוד לא עברה פעם אחת של ביקור "סטנדרטי", כזה שהוא פשוט בא,
מתי שקבענו,
יוצא איתם.
חוזר. מתי שקבענו.
וזהו - כל כך פשוט. מינימום חיכוך.
אבל לא, כי הרי אז, הוא מאבד שליטה. ההסכם שולט. או אולי אפילו יותר גרוע - אולי בעיניו זו אפילו אני ששולטת בזמן שלו עם הילדים. אדם כמוהו לא יכול לישון בלילה עם מחשבה כזו. כל המאמצים שלו וכל האנרגיות שלו מושקעות עכשיו בלהחזיר לעצמו את תחושת השליטה,
אז הוא ישבש כל מה שהוא יכול, וינסה כל הזמן לשנות.
ועדיין קשה למצוא את הכוח להגיד לא. אני לא מוכנה.
הזמן שלי גם חשוב. גם אני צריכה שתהיה לי האפשרות לתכנן. לקבוע.
אתה לא שולט בזמן שלי יותר.
אתה לא שולט בי יותר.
אז אולי אולי בוא, נפסיק עם המשחקים.

יום שלישי, 3 בספטמבר 2013

ערב ראש השנה

"אני מצלם את כל מה שקורה פה כי אמא שלך איימה על אמא שלי שהיא תגיש תלונת שווא. זו עבירה פלילית את יודעת."
אתמול אמא שלי דיברה עם אמא שלו, על הבית - שההורים שלי שילמו עליו לאורך כל הדרך,
על זה שההורים שלו הבטיחו לנו עשרות פעמים במעמד הקניה שהם יודעים שההורים שלי משלמים ומה שזה אומר.
על זה שעכשיו הוא דורש חלק לפי החוק היבש - "חצי חצי".
היא אמרה "הוא לא יכול לצאת ערום מכל הכיוונים"
איזה ערום? תמורת 60 אלף שקל הוא חי 4 שנים בלי לשלם שכירות או משכנתא מעולם, מה שאפשר לו לסיים בנחת את התואר הראשון.
אמא שלי אמרה שאפשר לגשת לעורך דין כדי לשמור על הזכויות שלהם, אבל הרי רצינו לפתור את הדברים בגישור בשביל הילדים. אמא שלו נבהלה "לא צריך בלגן! לא צריך בתי משפט!"
"אנחנו גם לא רוצים בתי משפט ובלגן , בגלל זה לא הגשנו תלונה. בשביל שנצליח לסגור את הכל יפה בשביל הילדים."
הם דיברו עוד קצת על הסכומים וסיימו את השיחה בברכת שנה טובה.

אז הוא נכנס, וצילם. "אוי," הוא אומר לגדולה - למה את לובשת את הבגד הזה בכלל? יש עליו כתמים!"
יוצא למרפסת, חוזר. "אני צריך להתריע על הליקויים שמצאתי בבית. יש קקי של יונים במרפסת על כל הרצפה וביצים של יונים במחסן." "הילדים לא יוצאים למרפסת לפני שאני מנקה" אני מנסה לענות בקול יבש. "אני חייב להתריע. אני את שלי עשיתי."
הקטן בוכה אבא. מאז שהוא יצא מהבית הוא לא טרח לקחת אותו מעולם. ולא ראה אותו יותר מחצי שעה. "אוי אתה רוצה את אבא. חבל, חבל שאני לא יכול לקחת אותך לישון אצלי"
"יש אפשרות שאני אקח אותה אלי ואתם תאספו אותה משם כשאתם נוסעים צפונה?" הוא שואל על הגדולה
אני מחפשת מה לענות.
"אפשר לשאול את אבא שלי, אני לא יכולה לענות בשבילו אם הוא יכול לעבור בדרך במקומות אחרים"
"אז את אומרת שמי שמחליט בשבילך מה יהיה עם הילדים זה אבא שלך, ואת לא יכולה להחליט מה יהיה איתם?"
אני מתעשתת. "קבענו מראש שאתה מחזיר אותה ב-12 אז בוא נשאיר את זה ככה."

"אמא איך אבא מדבר?" אני שותקת. "אבא מדבר יפה מאוד" הוא עונה בקול רם. "שאלתי את אמא," היא אומרת. אני כבר מבולבלת לגמרי. "אני לא יכולה לענות על זה כרגע" אני ממלמלת. הראש שלי נכנס למצב של קיפאון. כל מילה, בכל כיוון שאני אגיד, יכולה לשמש נגדי אחר כך בכל רגע נתון. "אבא מדבר יפה מאוד" הוא חוזר. "תגידי לה את זה". "אבא מדבר יפה" אני כמעט לוחשת. "ושאמא לא תגיד לך אחר כך דברים אחרים. אם היא תגיד לך דברים אחרים זה לא יפה." "אמא הוא אמר לך שלא תגידי דברים אחרים". שמעתי.
"אבא אני לא רוצה ללכת לבית שלך" היא אומרת לו. ואני מרגישה איך שוב האחריות נופלת עליה. ואני כל כך רוצה להוריד את המשא הזה ממנה. ולא יודעת איך.

אני מנסה לנשום, לנשום עמוק, להחזיק מעמד, עוד מעט הוא יוצא, עוד מעט. רק עוד קצת. אני פוחדת ממה שהוא יעשה אחר כך עם הסיפור שהוא בונה, לאט לאט, בצורה מתוחכמת. מנצל חצאי עובדות כדי להוסיף אמינות. ממש מלאכת מחשבת. ואני לא יודעת להתמודד מולה. אני פשוט לא יודעת. מה לענות בתוך הסיטואציה. איך לשמור על עצמי ועל הילדים שלי מצד אחד אבל לא להיגרר למקומות שהוא מנסה לגרור אליהם מצד שני.

כשהוא יוצא אני מסמסת לאמא שלי "הוא אומר שאיימת על אמא שלו שתגישי תלונה"
היא מתקשרת אליה. "איזה איום??" אמא שלו עונה לה "מה פתאום איום! אף אחד לא איים. אני אדבר איתו."
טוב לדעת שלפחות אמא שלו נשארת, עד כמה שאפשר מול השקרים האינסופיים שלו, הגונה.

שנה טובה שתהיה לנו.

יום שני, 2 בספטמבר 2013

לך

היום גיליתי על מישהי שהיא אישה מוכה.

אני לא באמת מכירה אותה,
אבל היא זרקה פעם משהו על בעיות בזוגיות,
והיה לה את המבט הזה בעיניים,
ששמור לאלו שהמקום ה"בטוח" שלהם הוא הכי מסוכן.
וכשראיתי אותה בפעם הראשונה היא מיד עוררה את האמפתיה שלי.
והתרשמתי מזה שהיא אמא כזו רגישה וחמה.
ובחיי, שהרגשתי איזשהו חיבור אליה,
שלא ידעתי להסביר.
והיום פתאום גיליתי שהיא גם.
ומאז היא לא יוצאת לי מהראש.
אני רוצה ללכת אליה,
לחבק אותה. לבכות איתה.
להגיד לה את לא לבד.
אני רוצה להגיד לה יש חיים בחוץ.
זה קשה,
וכמה שאנחנו פוחדות על הילדים..
אבל לילדים טוב,
באמת טוב להם.
הם רגועים, מחייכים, מחבקים הרבה יותר.
יהיה לך את הכוח, להכיל אותם, להיות חזקה כמו שאת אמורה להיות בשבילם.
אני רוצה להגיד לה לא מגיע לך.
את כזו אישה טובה. ישר רואים עליך.

ואני יודעת שכל המילים האלו רק יבלבלו אותה.
שאם הם בתקופה טובה היא מאמינה בכל ליבה שהכל מאחוריה.
שהיא אולי אפילו תכעס,
שמתעסקים לה בחלום שלה.
שהיא בעצמה תרחיק.

מבחוץ הכל נראה אחרת.
כשעושים את הצעד הזה,
כשמספרים. למשפחה, לחברים, לזרים גמורים.
הכל פתאום נראה אחרת.

אני מתפללת בשבילך שיהיה לך את הכח להגן על הילד שלך.
על עצמך.
צאי מזה.