כתבתי את הקטע הזה לפני כמה ימים ולא פרסמתי, מפרסמת אותו עכשיו
---

אני לא יודעת להבחין בין רגעי הטירוף ורגעי השפיות שלי.
איזו מחשבה היא שקולה?

אני כועסת מדי. אבל הכעס מוצדק. האם להקשיב לו? או שהוא משבש לי הכל, וצריך לחכות שהוא ירגע?
איזו תפיסה היא זו שמעוותת?
זו ששבויה? או זו שאומרת לי שנפגעתי כבר מספיק, ודי?

לא שמרת עלי.
פעם אחרי פעם בגדת באמון שלי. חשפת סודות. רגעים כמוסים. נתתי בך אמון. לא שמרת עלי.
אני כועסת כל כך.

כועסת כי גם עכשיו אתה מחזיר שוב ושוב את הכדור אלי. ומה איתך? אתה שואל אותי. את בכלל רוצה?
אני רואה את הילד שרוצה להרגיש אהוב,
אבל זה לא הוגן.
הרווחתי ביושר את הזכות לא להגיד מה אני רוצה. הרווחתי ביושר את הזכות לשמור את הקלפים שלי קרוב קרוב,
ולראות כמה בכלל אתה מוכן להתאמץ. כמה בכלל אתה רוצה.