תקועה במעגל
אני כותבת כדי לנסות להיאחז בתחושה חמקמקה שהכתה בי לפני שבועיים,
ושהניעה אותי לפעול בפעם הראשונה. הילדה שלי, היפה שלי, שמאמינה בי כל כך, שלומדת
ממני וסומכת עלי שאדריך אותה בתבונה איך לנהוג בעולם הזה, הסתכלה בי בעיניים
החומות הגדולות שלה ושתקה.
זה קרה אחרי שהיא סיפרה לאורחת שלנו, אישה צעירה בהריון ראשון שהתארחה
אצלנו יחד עם בעלה כדי להכיר את הקהילה באזור בו אנחנו גרים. "היום אבא שלי
היכה את אמא שלי". קיפאון. "לא מתוקה, הוא לא היכה אותי, הוא רק רצה
לקחת את התיק ולא נזהר מספיק אז קיבלתי מכה". אני מסתובבת במהירות על האישה
הזרה, "זה הבהיל אותה נורא, כי צעקתי שהוא הכאיב לי. הייתי צריכה לחשוב יותר
לפני שהגבתי ככה מולה אבל יצא לי" החכמה שלי מתעקשת "אבל אמא הוא הפיל
אותך ככה" "נכון, אני נפלתי. אבל הוא לא התכוון". בשלב הזה אני כבר
לא יודעת אם קונים את הסיפור שלי או לא, אבל אני בוחרת להתעלם מזה. איך הייתי
מגיבה אם באמת הוא היה סתם מפיל אותי בטעות? אני שואלת את עצמי ומנסה להשאיר את
עצמי ממוקדת.
למחרת בבוקר היא אומרת את זה שוב. "פעם אבא שלי הרביץ לאמא
שלי". אני מבינה שאם לא אעשה משהו היא כבר תגיד את זה בגן, ואז מה? כשאני
משכיבה אותה לישון צהריים אני אומרת לה בלחש, את יודעת מתוקה, נכון שאבא הפיל את
אמא אבל הוא לא התכוון, ואחרי זה הוא ביקש סליחה. "אבל הוא לא ביקש
סליחה" היא לא תקל עלי. הוא ביקש אחר כך, כשלא שמעת, אני משקרת. ובגלל שהוא
הצטער וביקש סליחה אל תגידי שהוא היכה אותי, זה יכול להעליב אותו.
את זה היא הבינה. תלתה בי מבט סומך והבינה. אבא עלול להיעלב. היא לא
רוצה להעליב את אבא. היא אוהבת את אבא שלה מאוד והוא אותה. יש לה אבא כמו שאני
תמיד רציתי שיהיה לי. מאותו רגע היא לא הזכירה את הנושא הזה שוב. אני בלעתי את הרוק
ויצאתי מהחדר. רציתי להקיא. שיקרתי לילדה שלי. אני לא יכולה להרשות לעצמי לעשות את
זה שוב.
העניין עם אלימות זה שהיא הרבה יותר חמקמקה ממה שנדמה כששומעים את
המילה הזו. אפילו כשמדברים על אלימות מילולית או רגשית, התמונה שעולה לי בראש היא
של אישה יושבת מכווצת ובוכה וגבר רם וחסון שעומד מעליה ומקלל ומגדף בקולי קולות כך
שכל הרחוב שומע.
הגבר שלי לא מקלל ולא צועק. למעשה הוא מדבר ממש בשקט. ממש ממש בשקט,
כשהוא כועס. "אני לא כועס" הוא נועץ בך מבט קר ופונה לענייניו. ואת כבר
מרגישה את זה, משהו רע מזדחל בבטן שלך. הנה, נגמר הטוב. הנה זה מתחיל. כמה זמן זה
יקח הפעם? המלחמה השקטה, ההתפרצות שבסופה, יומיים בלי לדבר עד להשלמה, ואז? כמה
זמן של נחת עד הפעם הבאה?
לפעמים עד מבלה שעות תוך כדי העבודה בניסיון להבין מה עשית הפעם שגרם
לו להיות ככה. זה היה איזה משפט שאמרת ליד המשפחה שלך שהעליב אותו? אולי הערת יותר
מדי לגבי הילדים? ואולי סתם, פספסת איזה טיפה של לכלוך בשירותים. את יודעת שזו
נקודת חולשה שלו. אם תחכי מספיק את תגלי, אבל את רוצה להיות מוכנה. את הופכת בראש
שלך שוב ושוב את היומיים האחרונים, מנסה להבין איפה טעית.
ואז, כשמתחיל המבט הקר יש שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא לנסות להיעלם,
להתכווץ עד כמה שאפשר, לתת להכל לעבור מעלייך, ללכת בשקט בשקט שלא ישים לב שאת שם,
שלא תרגיזי אותו עוד יותר, עד שזה יעבור והוא ירגע. הרבה פעמים זה עובד, ולפעמים
אפילו הצלחתי להגיע למצב שבו לא הייתה התפרצות בכלל. זה דורש הרבה ויתורים, תקופה
של כמה ימים שבהם את יודעת שאת לא יכולה לבקש כלום, לא יכולה להגיד מה את חושבת
אפילו אם משהו ממש חורה לך. את צריכה להסכים עם כל מה שהוא עושה, ולתת לו לעשות כל
מה שהוא רוצה, ולתפקד כאילו את לבד מצד אחד, אבל לתת לו את מה שאתם רגילים שאת
עושה בשבילו כרגיל. יכול להיות שהוא ימשיך לעשות את התפקידים שלו מעצמו. יכול
להיות גם שלא. התקופות האלו קשות ומתישות, אבל בסופן יש תחושת הצלחה. עברת את זה.
זה עבר בשלום.
ואז מדי פעם התסריט קורה קצת אחרת. זה יכול להיות בגלל שאת קצת
מתקוממת – די, נמאס לי רק בגלל המבט המפחיד הזה שלך ללכת על ביצים לשבוע. אם אני
רוצה שתנהג יותר לאט מותר לי להגיד את זה. ואז את צועקת, ואת עוקצת חזרה, ואת עושה
הכל חוץ מלשתוק כי נמאס לך לשתוק. אז בעצם מה ההבדל בינך לבינו? הוא יחזור ויזכיר
את זה שוב ושוב אחר כך. זו את שצועקת. זו את שקוראת בשמות. זו את שמעירה. זו את.
והקטע במשחק המתיש הזה זה שהוא צודק – הרי צעקתי. אפילו צרחתי. הרי
אמרתי שהוא רע ואכזר. הרי התחלתי רצף של עקיצות ביקורתיות ולא הפסקתי עוד ועוד כדי
שהוא יפסיק עם המשפטים האלה שהוא אומר שם ברקע. כי זה עובד. כשאת תוקפת חזרה, הוא
מפסיק. חוזר לחדר שלו, וחוזרת המלחמה השקטה. המעיקה והנוראית, אבל השקטה.
ולפעמים התסריט הזה משתנה כי הוא לוקח ממני משהו ששלי. זה יכול להיות
הפלאפון שלי. זה יכול להיות המחשב שאני בדיוק עובדת עליו. אני אבקש שיחזיר אותם,
הוא יתרחק. אני אתקרב ואנסה לקחת אותם. ואם אני אגע בו, זה יקרה. "את תוקפת
אותי" הוא יגיד "בלי אלימות!" הוא יצעק. את תתרחקי "אבל תחזיר
לי את זה, זה שלי". הוא לא יחזיר, את תתקרבי שוב, ואז זה יקרה.
זה לא קורה הרבה. את הרי משתדלת כמה שפחות "לתקוף". אפילו
אם הוא לוקח את הפלאפון, או נועל את הדלת ולוקח את המפתח (תמיד יש לזה סיבה טובה)
או לוקח את המפתח של האוטו כי "הרכב רשום על שמו". לא תמיד את תנסי לקחת
אותם חזרה. הרבה פעמים את תצעקי איזה משהו אומלל שלא ישאיר רושם על אף אחד ותכנסי
לחדר, תתכסי בשמיכה ותבכי. אבל לפעמים, רק לפעמים, זה באמת ממש חשוב לך מה שהוא
לקח.
זה קרה פעם אחת אחרי ריב. החלטתי פשוט ללכת ולסיים את העבודה שאני
חייבת לגמור באותו הלילה, כי די. אי אפשר שהריבים שלנו ישפיעו על העבודה שלי ועל
השם הטוב שלי ועל התפקוד שלי בכלל. אני לא יכולה להיות תלויה בו. את יושבת בחדר
ועובדת על המחשב. תוך כמה שניות הוא מגיע ונשכב על מזרון על הרצפה. אני הולך
לישון, הוא אומר. לכי לעבוד במקום אחר. את תמיד עובדת במיטה שלך ולרגע אחד רגש גא
אומר לך למה שתלכי מפה? רק בגלל שהוא כועס? את התחלת לעבוד פה, את תמיד עובדת פה.
הוא לא תמיד ישן פה. "אני אעבוד בשקט" את אומרת בזהירות, "אבל אין
לי מקום אחר לעבוד בו." "זה מפריע לי לישון" הוא רועם, את מתעלמת.
את לא רוצה להיגרר לעוד ריב, אבל גם לא רוצה שוב לפעול מתוך הפחד הזה. פתאום הוא
קם, לוקח את המחשב מניח אותו מתחת לכרית שלו ונשכב עליו. תחזיר לי את זה אני באמצע
עבודה! אפילו לא שמרתי, אני כבר חצי שעה עובדת על זה ואני חייבת להגיש את זה
הלילה! הוא מתכסה עד מעל לראש ומתעלם. תחזיר לי את זה! את צועקת. אני אלך למקום
אחר נו תחזיר לי! "זה המחשב שלי". הוא עונה בקול אדיש. מה את עושה
עכשיו? מה עושים מהנקודה הזו? זה המקום שבו האלימות הופכת להיות האחריות שלך,
האשמה שלך. זה המקום שינוצל שוב ושוב ויוסבר שוב ושוב איך בעצם את זו שניגשת
ותקפת. מה תעשי במצב כזה? איזה אפשרויות יש לך? את יכולה להיכנע וללכת לישון,
להרוס חצי שעה של עבודה ואת שמך הטוב. את לא רוצה. לא שוב. את יורדת מהמיטה
ומתיישבת מעליו, על המזרון שעליו הוא שוכב. אני לא זזה מפה עד שתחזיר לי את המחשב,
אני באמצע עבודה. את חושבת שאת נשמעת החלטית, ומה הוא יכול לעשות מפה? הוא יבין
כמה זה מטופש ויחזיר לך אותו. תתרחקי ממני הוא אומר. אני לא זזה עד שאתה לא מחזיר
לי את המחשב אני באמצע עבודה ואני לא יכולה להפסיק עכשיו, את מתעקשת. "תניחי
לי את מפריעה לי" אז תתן לי את המחשב ואני אלך איתו למקום אחר כמו שרצית
בהתחלה נו "תתרחקי ממני את מכאיבה לי" אני לא עושה כלום רק יושבת את
אומרת ובודקת את עצמך תוך כדי, ואומרת, כבר הרבה פחות החלטית "אבל תחזיר לי
את המחשב אני חייבת אותו נו בבקשה" תתרחקי ממני כבר הוא צועק ומתחיל להזיז
אותך עם הרגליים שלו. אני לא זזה מפה! "תתרחקי יא משוגעת!" בעיטה.
תתרחקי! בעיטה. תתרחקי יא שדה! תתרחקי משוגעת! בעיטה. עוד בעיטה. את לא מבינה מה
קורה איתך. מה תתקפלי בפינה ותבכי כמו איזו אישה מוכה? מה זה הסרט הזה? "אני
לא רוצה לעשות משהו רק בגלל שאתה מכאיב לי!" את צועקת, במשפט שנשמע הרבה יותר
מדי רציונלי לסיטואציה הזו. תתרחקי ממני הוא ממשיך אההההה! מאיפה הוא יודע לבעוט
כל כך טוב? תתרחקי!! תתרחקי! תעופי מפה! וזהו, את כבר מקופלת על הרצפה. יוצאת
מהחדר מושפלת. בוכה. כואבת. בשירותים תגלי שעל שתי הירכיים שלך יש שני סימנים
כחולים סגולים בגודל שאף פעם לא ראית. במיטה את אומרת לעצמך טוב, עכשיו זה כבר לא
יקרה שוב. עכשיו שיש לך סימנים, הוא לא יעיז להגיע למצב כזה שוב.
את לא הולכת למשטרה ולא כלום. את מדי מופתעת. כבר יצא שהוא ירק עליך. כבר
יצא שהוא נעל את הבית כשרצית לצאת. אפילו יצא שהוא השכיב אותך על הרצפה
"תרגעי משוגעת", אחרי שנכנסת להיסטריה כשהוא החזיק את הילדה שלך כשהייתה
בת שנה ולא נתן לך להגיע אליה כשהיא בוכה. אבל סימנים? זה לא קרה. זה יהיה חייב
להיות הדבר שיעשה שינוי.
למחרת את עולה במדרגות לעבודה שלך, וכואב לך. כואב כל כך ללכת. את
מרגישה את הכאב וצורם יותר האבסורד שבמצב הזה. בחיים לא דמיינת את עצמך בסיטואציה
כזו. אף פעם. את מתיישבת מול הבוסית שלך. והיא לא מפספסת, היא יודעת שמשהו קורה.
היא נותנת מבט אמפתי ומחכה שתדברי. את מתחילה לבכות. ממציאה משהו על עומס וקושי
והילדים וחוסר שינה ובוכה בלי היגיון. היא תבין אותך, אבל אף פעם לא תדע.
בשבת ההורים שלך נמצאים. את דואגת שאמא שלך לא תהיה בסביבה כשאת
מחליפה בגדים. איזה פחד, רק שלא תראה את זה. את מצלמת את הסימנים. משהו בראש שלך
אומר לך שחייבת להישאר לזה עדות. במוצאי שבת הוא מבטיח שילך לטיפול. את מוחקת את
התמונות שהוא לא ידע שצילמת, כדי לא לפגוע באמון שלו.
שבועיים אחר כך הוא יכעס שוב. הפעם לא יהיו בעיטות ולא כלום. הוא רק
יודיע לך שהוא לא הולך לשום טיפול, כי זו את שצריכה טיפול בכלל. בטיפול הקודם
שהייתם בו הוא עשה את הכל, את לא עשית כלום. את צריכה טיפול.
בין לבין יגיעו תקופות טובות. הוא יעזור, יטפל, ינקה, יבשל, יפרגן לך
לצאת, יקנה עגילים, יהיה בעל מדהים. את תרגישי שאת כל כך אוהבת אותו, ובעצם מה את
רוצה ממנו בכלל. את תהי כל כך קרובה, תלכי ותתאהבי מחדש, ואז תחזרי הביתה יום אחד
גדושת אהבה, רק כדי לגלות שהמבט שלו כבה שוב. שיט.
ואז שבועיים של סיוט. הבית מבולגן. את מתרוצצת כל היום. מותשת. גמורה.
תסנני משהו על איך שהבית נראה או משהו בסגנון. איזו טעות. הוא יגיד בקול
ובהפגנתיות שאת מדברת אליו לא יפה. הילדה דרוכה. "למה אמא מדברת לא
יפה?" אני לא יודע, בואי נשאל אותה. אמא למה את מדברת לא יפה? את הולכת משם
כועסת ומושפלת. הוא נותן לילדה אגוז שלם. היא בת שלוש. אני לא מרשה אגוזים שלמים
את אומרת. "אני מרשה לך. אמא למה את לא מרשה לה דברים שמותר לה? למה סתם את
לא נותנת לה? למה? זה לא יפה ככה אמא!" את מסתכלת ישר אל הילדה שלך, מנסה
לדבר אליה מעבר למילים המכאיבות שלו. הוא לא צועק. הוא לא מקלל. "זה מסוכן לך
אגוזים שלמים ואני לא מרשה". תאכלי, הוא אומר לה. זה בסדר. אמא סתם לא מרשה. המדהימה
הזו. היא לא אוכלת את האגוזים. "אמא את לא רואה שהיא כל כך רוצה את האגוזים?
למה את לא מרשה לה דברים שהיא כל כך רוצה? למה את סתם לא מרשה לה? אני מרשה
לך!" את מתרחקת משם, מביאה פלאפון ומקליטה את השיחה שהוא עושה עם הילדה שלך.
את יודעת שאחר כך הוא יגיד שלא היה כזה דבר.
אחר כך הוא יסביר לך שהוא יודע שזה לא היה בסדר, אבל הרעיון הזה נכנס
לו לראש רק אחרי שאת אמרת ליד הילדה שהוא לא חושב עליה כי הוא סרב לקחת אותה לחבר
שהיא קבעה איתו סתם כי אין לו כוח. את דיברת עליו מול הילדה, הוא ידבר עליך פי
עשר. זו הדינמיקה. אבל תמיד, את זו שבעצם מתחילה.
אני חוזרת לאותו יום שישי שבו היו אמורים להגיע אורחים. יום לפני כן
קבענו שהוא מוציא את הילדים ופוגש את הסבא והסבתא, ואני נשארת בבית לנקות ולהכין
אוכל. בלילה אני לא ישנה טוב, הקטן מתעורר כמה פעמים ואני קמה אליו. בבוקר אני קמה
בחמש וחצי להניק את הקטן ומשגיחה עליו עד שהוא מתעורר. כשהוא מתעורר ולוקח אותו
אני חוזרת להתכסות, מנסה להרוויח עוד כמה רגעים של שינה לפני יום עמוס בעבודה. אני
מתחילה לצלול והוא מתייצב בחדר "קומי." הוא פוקד. די נו תן לי לנוח קצת
אני עוד מעט אקום. "את כל הזמן ישנה איך את יכולה לישון כל כך הרבה"
התחושה המגעילה שעולה בך כשהוא אומר את המשפט הזה. הקטן רק בן שנה, רק לפני חודש
למד לישון לילה שלם. חצי שנה קמת לבדך לילה לילה כל שלוש שעות, כי גם ככה צריך
להניק אותו אז למה שהוא יעזור לך. אחר כך כשהוא כבר גדל קצת וישן את המחצית הראשונה
של הלילה ברצף, נאלצת לבלות את הלילות בעבודה. את עובדת במשרה מלאה וגם שומרת על
הילד בבית. כשהוא היה קטן וישן בימים היה יותר זמן עבודה במשך היום, כשהשינה ביום
שלו התקצרה והזמנים האלו כבר שימשו כדי לילדון הרעב ארוחות בלי סוף, התחלת לעבוד
בלילות. שנה שלמה שלא ישנת בה יותר מחמש שעות בלילה, וגם הן לעולם לא רצופות.
העזרה היחידה שביקשת ממנו זה שאת הבוקר יקח עליו – הוא בלאו הכי קם כדי להתפלל,
והילדים מאוד רגועים בבוקר. צריך לשים עין, ולהכין ארוחת בוקר– סנדביצים פרות וירק
לגדולה. בכל פעם שהוא כעס בשנה האחרונה, הוא הזכיר כמה את ישנה. את כל היום רק
ישנה. ואת גם לא כשירה לגדל את הילדים, כי את רק רוצה לישון והוא זה שמכין להם
ארוחות בוקר. רגע אחד, מי מכין להם ארוחות בוקר? את מכינה להם ארוחות בוקר? את לא
יכולה לגדל אותם. אולי יום יומיים אבל לא יותר מזה. ככה, במחי משפט, הוא מקטין
וממזער את סחיטת הכוחות המטורפת שאת מוציאה מעצמך, כדי להמשיך לעבוד במשרה מלאה
אבל להשאיר את הקטן בבית עד שיהיה בן שנה. כל מי ששומע על מה שאת עושה לא מאמין.
כל מי שרואה אותך מתפקדת פשוט נדהם. חוץ ממנו. הוא רואה רק כמה את ישנה ואיך שאת
לא מכינה ארוחות בוקר. כן, לקום מהמיטה בשעה שבע בבוקר כשיש לך שני ילדים זו בהחלט
הגזמה. אז מה אם את זו שלוקחת ומחזירה מהגן, מכינה צהרים ומקבלת את כולם לבית נקי
ומסודר כשהם חוזרים, עם ארוחה בריאה ומזינה. אז מה אם את קורעת את עצמך כדי לעבוד
בלילה כדי שיתאפשר לך לתחזק כך את הבית והמשפחה במשך שעות היום. אז מה אם את לא
הולכת לישון לפני שתים עשרה בלילה, ובמשך כמעט שנה בשעה אחת הקטן כבר הצטרף אליך
למיטה ככה שיותר נמנמת מישנת. יש לך אידיאל של שינה. כל מה שמעניין אותך זה לישון.
אז אחרי הנאום הקבוע על זה שאני רק ישנה כל הזמן, לקחתי לעצמי עוד רבע
שעה להתאושש וקמתי. חשבתי שאני קמה כדי להתחיל לנקות ולסדר ושהנה הם יכולים לצאת
מהבית כדי שאתחיל בעבודה. ברגע שקמתי הוא נעלם אל תוך החדר, שמיכה מעל הראש. זהו.
קום אתה אמור לקחת אותם קבעת עם ההורים. תעזבי אותי תני לי לישון. את מושכת את
השמיכה מעל הראש שלו. אקט אלים ותוקפני, את יודעת. הוא מושך חזרה. את מחליטה שאת
צריכה פשוט להיעלם מהשטח לכמה רגעים כדי שהוא יחזור לקחת אחריות, לפעמים זה עוזר.
אז את אומרת שאת נכנסת להתקלח וסוגרת על עצמך את הדלת. מקשיבה לכמה רגעים כדי
לראות שהוא באמת קם ושהילדים לא לבד, וכשאת שומעת אותו את פותחת את הברז. השמפו
עדיין על הראש שלך כשהמים מפסיקים. לוקח לך כמה שניות להבין ואז עוד כמה שניות
לעקל, הוא סגר את הברז הראשי של המים. את תקועה במקלחת עם שמפו על הראש. תפתח חזרה
את הברז את אומרת. אבל כמובן שהוא לא יגיב. את מוצאת את עצמך יוצאת מהבית שלך עם
חלוק בזריזות לארון הצמוד לדלת כדי לפתוח לעצמך חזרה את המים, מקווה שאף אחד לא
יחליט בדיוק לצאת לחדר המדרגות. את מסיימת את המקלחת במהירות ויוצאת, הוא חוזר מיד
למיטה ומתכסה בשמיכה מעל הראש. את מבינה שאין סיכוי שתצליחי לארגן את השבת הזו
ככה. מנסה לחשוב מה לעשות, אני מחליטה לקחת את הילדים בעצמי החוצה לפגוש את סבא
וסבתא, וכשהוא ירצה הוא יקום ויארגן שבת. אני מארגנת תיק הקטן על הידיים הגדולה
נותנת לי יד, עומדת לפתוח את הדלת והנה הוא צץ משום מקום, נועל את הדלת ולוקח את
המפתח. לאן את הולכת? הוא שואל "אני לוקחת את הילדים" את אומרת. את לא
לוקחת אותם לשום מקום. "אבל אבא אנחנו הולכים לטיול לפגוש את סבא וסבתא"
אי אפשר ללכת לטיול כי יש לנו אורחים לשבת וצריך לסדר ולנקות את הבית ולהכין אוכל
לכבוד האורחים הוא מסביר. אוקי, אני אומרת, אז קח אותם אתה ואני אעשה הכל. לא, עד
שלא מנקים ומסדרים אף אחד לא הולך לטיול. "אבל אני לא יכולה לסדר ולבשל כשהם
כאן והקטן רוצה כל היום על הידיים שלי, סיכמנו שתיקח אותם קבענו עם ההורים אז תיקח
אותם אתה ואני כבר אעשה הכל." לא. אז אני אקח אותם, אני מנסה שוב. לא. יום
לפני התקלקל לי הפלאפון. את הסים שלי הוא שם במכשיר חלופי שהיה בבית, אבל הפלאפון
היה נעול. ידעתי שהוא יודע לפתוח את זה ולא רציתי לצאת בלי דרך ליצור קשר, החלפתי
בין כרטיסי הסים ושמתי את הכרטיס שלי במכשיר שהיה שלו. המכשיר שלו היה בתיק שלי
כשרציתי לצאת, עם הסים שלי. איפה הפלאפון שלי? הוא שאל פתאום. נבהלתי. לא יודעת,
עניתי. איפה הוא? הוא בתיק שלך? התיישבתי והחזקתי את התיק. לא. שיקרתי. הוא יקח לי
גם את הפלאפון, ואני נעולה בבית ואין לי איך להתקשר לאף אחד. תני לי לראות הוא
פקד. לא רוצה, הצמדתי את התיק אלי. הוא שלח יד לתוך התיק וניסה למשוך אותו, ניסיתי
לשמור את התיק אצלי, פתאום הייתי מושכבת על הצד, היפה שלי התחילה לבכות. הוא עשה
משהו שהכאיב מספיק כדי שאעזוב את התיק. "שקרנית, הנה הפלאפון". היא בכתה
עדיין. אני בכיתי גם. אתה הרבצת לי. אני רק לקחתי את הפלאפון שלי הוא אמר. הרגשתי
זוועה, שהוא גם הורס לי עכשיו את הילדה. מה אני רוצה ללמד אותה? שמותר לעשות את מה
שהוא עשה אם מישהו לוקח לנו משחק שרצינו? לא, אמרתי בהחלטיות. אנחנו לא מכים גם אם
הפלאפון היה אצלי. ירד לי דם מהשפה. את
סתם נשכת את עצמך הוא אמר. הייתי נסערת. תבקש סליחה, אנחנו לא מכים! רציתי להעביר
לילדה שלי שראתה את הדבר הזה מסר ברור. הוא הלך משם, ואני לא ידעתי מה להגיד לה.
פתאום הגיע אבא שלי, הם לא תפסו אותי בטלפון אז הם באו לאסוף אותם כי קבענו. אבא
שלי הרביץ לאמא שלי היא אמרה. אבא שלי לא שומע טוב. הוא לא שמע. בדרך, הוא התקשר
לאמא שלי. אמר שהילדה אומרת שהוא הרביץ ושהוא סתם לקח את התיק במהירות וקיבלתי מכה
ושהוא לא יודע מה להגיד לה. אמא שלי התקשרה אלי, תמכתי בגירסא שלו. אז תגידי לה
שהוא לא התכוון, היא אמרה, זה חשוב שהיא תדע שזה לא בכוונה.
ניקיתי סידרתי והכנתי אוכל. תוך כדי חשבתי על כל הפעמים הקטנות. אלו
שהיו בשנה האחרונה, ואלו שהיו פעם. לפני הטיפול הראשון. נזכרתי באילת. איך הוא לקח
לי את הפלאפון כי פחד שאני הולכת להקליט אותו במהלך ריב. איך הוא דחף אותי, איך
הוא הרשה לעצמו כי היינו במקום זר. איך הבטחנו שנזכור מהטיול הזה רק את הכיף.
נזכרתי בפעם הראשונה על ההר. איך רבנו קצת ואני התיישבתי ואמרתי שאני לא רוצה
להמשיך לטייל ככה. איך הוא פשוט התחיל לדחוף אותי כדי שאתקדם. ונבהלתי כל כך. ואז
הוא בכה. הוא לא יבכה שוב בריבים בינינו. נזכרתי איך עזבתי את הבית. איך שהוא ניסה
לדחוף אותי מחוץ למיטה, הייתי בחודש שני להריון. ואז איך שהוא חסם לי את הדרך ואני
ניסיתי לעבור וניסיתי להזיז אותו ורציתי לצאת, ואז הייתה לו שריטה על היד, ואמא
שלו שגרה מעלינו אמרה שהיא תפתח לי תיק במשטרה. וצעקתי שאני רק רציתי לצאת שהוא
חסם אותי שזה הוא שמשתמש בכוח ומה אני אמורה לעשות. ואיך הם אמרו לי אולי את פשוט
טיפוס עצבני. כי אני צעקתי ובכיתי והוא דיבר בשקט. ואז הלכתי משם, לקחתי את כל
הדברים שלי ועזבתי. והלכנו לטיפול ארוך, חצי שנה. וזה עזר, כמעט. לפחות לקטעים
הקיצוניים ולתדירות. ואז נולד הקטן וזה חזר. ובגדול. וכששיקרתי לחכמה שלי כבר ידעתי
שכן, זו אלימות. ואני רוצה החוצה.
ועכשיו הוא מכחיש. כל יום אני שואלת אותו, לא היו לי סימנים כחולים על
הרגלים מהבעיטות שלך? אני לא יודע איך את ממציאה את הדברים האלו. זה ממש מזעזע
אותי מה שאת אומרת. לא ירקת עלי אף פעם? אף פעם. אבל היא אפילו ראתה אותך! זה את הכנסת
לה לראש. אני זאת שהוציאה לה את זה מהראש! יופי, כי את זו שאמרת לה מלכתחילה
שהרבצתי לך. אני רק הכנסתי יד לתיק שלך והוצאתי את הפלאפון שלי. ולא היו לי סימנים
כחולים על הרגלים מבעיטות אף פעם? זה לא קרה? נו באמת. חשבת פעם באמת שאולי זה
הדמיון שלך? אני לא מבין איך את יכולה להגיד עלי דברים נוראיים כאלה עם כל מה שאני
עושה בשבילך.
אני רוצה החוצה מפה. אני רוצה חיים טובים לילדים שלי. אני לא רוצה שהם
יחשבו שזה נורמלי לכעוס ככה. אני לא רוצה לשקר להם שוב בחיים. אני גם לא רוצה שהם
יאבדו את אבא שלהם, שהוא אבא טוב והם אוהבים אותו. אבל אם הוא פשוט אומר שזה הכול
בדמיון שלי מה אני אמורה לעשות?
אני מצרפת פה קטע שכתבתי פעם מזמן. עוד לפני הטיפול הראשון. עוד לפני
ההריון הראשון. לפני ארבע שנים בדיוק. הקטע הזה עדיין קולע.
"אני
בהחלט מאמין שיש מצב שאנחנו מן נשמות תאומות" אמרת לי שלשום, תוך כדי ייאוש
דווקא. גם אני מאמינה בזה. אני זוכרת איך הכרתי אותך , כאילו היית שם מאז ומתמיד.
כאילו הכרנו מלידה. בלי שום פחד להתקרב, כאילו לא היית זר. התחלה מבטיחה – מה עוד
אפשר לבקש? אז איך זה שעכשיו, אחרי 9 חודשי נישואין, אני עדיין מרגישה שאנחנו לא
מצליחים להתקרב באמת? ממה אנחנו פוחדים? כשהכרתי אותך כתבתי עליך שיש בך נשמה
גדולה וטובה, שאדם כזה אני רוצה להכיר לעומק. זכיתי, אני אשתך, הנשמה הטובה שלך
כאן לצידי עכשיו כדי שאלמד להכיר אותה ולחשוף אותה, ובכל זאת – אני לא מצליחה
להגיע אליה. כן, אני רואה אותה גם עכשיו, אחרי שראיתי את הצדדים הפחות יפים שלך.
אחרי שראיתי אותך בשיא חולשתך, משתלח בי, לא רואה, לא עוצר, לא זוכר – רק מכאיב,
מכאיב כדי שלא יכאב? או מכאיב כדי שלא אתקרב יותר? ובכל זאת, אני רואה אותה – את
הנשמה היפה שלך. היא חזקה הרבה יותר מהחושך שבך. שמפחיד אותי כל כך. איך מסירים את
כסות הנפש מעל אור הנשמה?
